סוגי מבחנים שונים

"אבוי לך הפולה כינים, מי יפלה כינים משערותיך?" מכתם מיהדות תימן

"כל הפוסל – במומו פוסל !" קידושין ע'

"אין אתה כה טוב כפי שאתה חושב ואין העולם כה רע כפי שאתה מאמין" רבי וולף מסטריקוב

"אדם המשפיל עצמו בליבו, אני ערב לו שלא יטעה, ולא יטעה את עצמו ולא את זולתו" החוזה מלובלין

מערכת החינוך הינה מערכת הפועלת על בסיס הישגי, והיא "מודדת את עצמה לדעת"! היום הכל מדיד, מודדים גם ציוני מבחנים (במתמטיקה כמו בספרות) גם הטמעת ערכים, וגם חשיבה יוצרת וכן נטייה להדרה. בדרך כלל ניתן למדוד רק מה שמדיד – כלומר ערך בעל משמעות כמותית (השוואתית), אולם את הדברים החשובים מעצם מהותם, לא ניתן למדוד (כמו - עניין, מוטיבציה, סקרנות, התלהבות, כשר העמקה), לכן נמדדים בנושאים אלו רק "היבטים מדידים" (כמה מילים נקראו בדקה, כמה שאלות התלמיד פתר נכון, או כמה הספיק לכתוב בשעור) כלומר אלו הפחות חשובים ואילו החשובים באמת (האם הבין התלמיד את הנקרא ואם כן מהו לומד מכך, האם הבין את השאלה או שמא רק פתר אותה טכנית, מה הוא יודע על דברים שלא נלמדו בכתה) כאמור אינם ברי מדידה.

חרף זאת המורים נדרשים לבצע מדידות כל העת וזאת מבלי שהוכשרו לכך.

במאמר זה אנסה להבהיר מספר כללים הקשורים למדידות בחינוך, זאת על מנת שהמורה יבנה מבחן שישקף נאמנה את מטרותיו, שכן מטרות אלו עשויות להיות מרובות ובעלות אופי שונה ומגוון (שהרי ברור כי אי אפשר לבדוק הכל באותה שאלה, יש לכוון השאלה למטרה ייעודית אותה ניתן לבדוק) להלן מטרות הנחשבות כמקובלות למבחנים :

א. אבחנה בין התלמידים לפי כמות הידע שברשותם (מי קלט החומר ומי עדיין לא).

ב. הגברת המוטיבציה הלימודית (הציון מהווה מניע ללמידה ומשוב לתלמיד המשקיע).

ג. משוב על יעילות ההוראה (כשלון של רבים בתחום ספציפי יהווה אינדיקטור להצלחת המורה ואו דרך ההוראה).

ד. הגדרת יעדי למידה חדשים (על בסיס התוצאות המורה יחליט מה ראוי ללמד שוב ולאן להמשיך מכאן).

ה. בסיס השוואתי כללי (המבחן הינו בעל ערך קומוניקטיבי מערכתי, הוא מאפשר השוואה בין בתי ספר שונים או בין הצלחת שיטות הוראה שונות).

אלו היסודות החיוניים לבניית מבחן משקף ואמין:

1. על המבחן להיות מהימן (המאפשר לאותו תלמיד לקבל אותה תוצאה אצל בוחנים שונים ובזמנים שונים),

ותקף (כזה הבודק את מה שהוא מתיימר לבדוק, מבחן בהיסטוריה ראוי שיבדוק ידע היסטורי ולא ידע לשוני או מהירות תגובה, מבחן באחוזים ראוי שיבדוק שליטה באחוזים ולא בנעלמים או את הזכירה).

2. על המבחן לשקף ולייצג בהרכבו ובצורתו את מטרות הנושא הנלמד: הרכבו – שיבדוק את כלל החומר שנלמד, צורתו – עליו להיות מושתת על אותן שיטות ניתוח ואותם אופני ביטוי שנלמדו בכתה (מילים, גרפים וכו') אין להתמקד בתחום בלעדי, מסוים וצר, יש לתת משקל לכל נושא בהתאם לנלמד, על ידי שאלות מייצגות (לבצע דגימת הנושאים והשאלות מתוך החומר הכללי).

3. עליו להתייחס לשונות שבין התלמידים, יש לבנות מערך שאלות בעלות מדרג קושי שונה (שאלות קלות בינוניות וקשות) כדי שגם החלשים יוכלו להתבטא.

4. מאפשר הערכה יציבה ואמינה - כדאי להחליט מראש על הקריטריונים שיבדקו ולפרסמם לתלמידים. דהיינו מומלץ למורה להכין את רשימת כלל הנושאים שנלמדו, לתרגמם לשאלות (בעלות רמת קושי מדורגת) ולתת לכל נושא הזדמנות שווה "לעלות בגורל", ולנסח השאלות כך שהתלמידים יבינו את הנדרש מהם (זכירה, הבנת עקרונות, יישום הנלמד לנושא חדש, הסקת מסקנות ועוד) לא רצוי לכלול את כל הנושאים הללו בשאלה.

אנו מכירים 4 סוגי מבחנים:

א. מבחן פתוח (The Essay Type) – השאלה איננה מחייבת תשובה אחת מדויקת, אלא פותחת פתח לתשובה תיאורית ללא הגבלה מצד הבוחן.

היתרונות: 1) דורש זמן הכנה קצר, 2) מעט שאלות, 3) מאפשר לנבחן לגלות יכולות ארגון, ניתוח, ביטוי, היסק והכללה.

החסרונות: 1) דורש זמן בדיקה רב, 2) השאלה אינה "מכסה" את כל טווח החומר שנלמד, 3) קשה להערכה ומדידה, 4) מאפשר לתלמיד להתמקד בנושא שולי ולא בעיקר (לברוח), 5) הבדיקה חשופה להטיות אישיות רבות (כמו: כתב יד, סגנון, שגיאות כתיב, עייפות הבודק, סדר ומיקום הבדיקה, יחס אישי לנבדק ועוד).

כדי להימנע מחסרונות אלו מומלץ לשמור על הכללים הבאים:

1. למעט בשאלות בחירה ולחייב הנבדקים לענות על כל השאלות, 2. להכין את תשובות המורה לשאלות מראש כדי שישמשו כקריטריון לבדיקה, 3. להחליט מראש מהו הנושא המרכזי אותו מעוניינים לבדוק ולקבוע טיב התשובה לפיו, 4. יש להקפיד על ניסוח השאלות ובהירותן ולהימנע משאלות רבות משמעות, 5. לציין ליד כל שאלה את משקלה היחסי בציון, 6. יש לשמור על אנונימיות הנבדק (ע"י סימון מחברת התשובות בקוד), 7. מומלץ לפרק כל תשובה למרכיבים ולצננם בנפרד ,ולתת הציון לאחר חיבור כלל המרכיבים, 8. לתת מספר שאלות לבדיקה נוספת ע"י מורה עמית, 9. בדיקה בחלוקה אופקית ולא אנכית (לעבור על כלל השאלות הראשונות , לערבב חוברות התשובה ולעבור על כלל השאלות הבאות וחוזר חלילה, וכך להימנע מהתפתחות "אפקט ההילה" אפקט המתפתח כאשר עבודתו של תלמיד חלש תמיד נבדקת אחר עבודת תלמיד חזק ו/או להפך).

ב.מבחן סגור ((The Objective Type – לשאלה הנשאלת קיימת אפשרות רק לתשובה נכונה אחת ועל הנבדק לברור אותה מבין כמה אפשרויות, האפשרויות מגוונות: מבחן רב ברירה בו ישנן 4-6 אפשרויות או מבחן נכון/לא נכון, מבחן התאמה בו הנבדק נדרש להחליט מי שייך למי (לפי התיאוריה מי שייך לקטגוריה Y ומי ל-Z?), מבחן השלמת משפטים (מי היה רמטכ"ל צה"ל במלחמת יום כיפור?___) מבחן שייכות (על פי הנתונים הבאים על איזה נושא מדובר א.ב.ג. ד ?).

יתרונות: 1) מספר שאלות גדול שמאפשר לכסות את כל מרחב החומר שנלמד,

2) התשובות קצרות וממוקדות,

3) הבדיקה קלה ואמינה,

4) הציון ברור ומדויק,

5) קיים נטרול "גורמי זיהום" (כמו- כתב יד, שגיאות, שם התלמיד),

6) ניתן לשאול בוריאציות שונות לאותו הנושא כדי לברר הבנתו המלאה.

חסרונות: 1) אינו מאפשר להעריך תחומים פתוחים (ארגון, מקוריות, כשר הבעה),

2) דורש זמן הכנה רב,

3) מאפשר העתקה קלה בין התלמידים,

4) בסיכומו קשה למורה לברר מדוע תלמיד נכשל או מה למעשה הוא לא הבין.

ג. מבחן בעל פה – זוהי שיטת ההערכה העתיקה ואולי אף הנכונה ביותר.

היתרונות: 1) מאפשרת בדיקת כשר ביטוי והבנה,

2) מתאימה לנושאים רחבי הקף ופיתוח חשיבה ורעיון,

3) קרובה יותר לחיים הממשיים.

החסרונות: 1) יוצרת לחץ ומתח רגשי,

2) אין אחידות בשאלות ובתשובות,

3) גוזלת זמן ומאמץ רב מהבוחן,

4) ישנה השפעה כבדה להתרשמות האישית.

ד. תצפית – הערכה המאפשרת התרשמות מהנבדק גם במצבי "אמת", שאינם מוגדרים כ"מבחן".

יתרונות: 1) התצפית מאפשרת הערכה של גורמים שאינם באים לידי ביטוי במבחן (מנהיגות, יצירתיות, מקוריות החשיבה, שיתוף פעולה),

2) התלמיד "נמדד" במצב מורכב ולא ממוקד,

3) קרובה לנעשה בחיים הממשיים בכך שהתלמיד אינו חש שהוא נבדק.

חסרונות: 1) קשה לביצוע שכן יש לבצע על פי רוב שלא בידיעת התלמידים,

2) יש לבנות אותה ולתכנן מראש,

3) מתמשכת על פני זמן רב,

4) אין דרכי צינון מוגדרות,

5) חסר דיוק בצינון בין בוחנים.

ציון במבחן בודד אינו מדד יחיד ומספיק לשם הערכה כוללת של התלמיד, לשם כך על המורה להביא בחשבון גורמים נוספים שאינם בהכרח מדידים: בהם מוטיבציה, השקעה, מצב הידע ההתחלתי, היכולת לקבל סיוע בבית, עיסוקים נוספים שאינם לימודיים (כמו תחביב או עבודה). כמו כן המורה חייב להיות מודע להשפעות האישיות שלו על התלמיד ועל הציון.

על ההטיות הגורמות לנו טעות בהערכת אנשים ארחיב בפעם אחרת.

זכרו – ההערכה ו/או הציון במבחן אינם עומדים בפני עצמם, הם גם סוג של תקשורת עם התלמיד, וככזה כדאי לחשוב על כל מילה הנכתבת בהם, שתהה מאפשרת תקשורת ולא חוסמת.

מאיר בוכנר